אנחנו מזמינים אתכם לראות את מי שאתה באמת דרך משחק של שאלות ותשובות. תקראו את השאלה בקול רם, ואז תעצמו עיניים ותחקרו את החוויה שלכם. ואז פקחו את העיניים, קראו עוד שאלה, וכן הלאה...
תעצמו עיניים.
לפי החוויה הנוכחית, לא לפי זיכרון, שמועה או דמיון. כמה אתם גדולים?
איזה צורה אתם?
האם אתם יכולים להיות בכל גודל או צורה?
יש לכם גבולות?
האם יש מקום שבו אתם עוצרים והעולם מתחיל? או שאין שום דבר שמפריד בינכם לבין העולם?
אתם כנראה יכולים לשמוע מגוון רחב של צלילים, רחוקים וקרובים. האם אתם שומעים צליל כלשהו בדיוק היכן שאתם נמצא? האם צלילים לא באים והולכים בשקט שנמצא היכן שאתם?
אתם חווים תחושות כמו חום, אי נוחות, הנאה, נשימה וכן הלאה. האם אלה הופכים אתכם ל'משהו' במרכז, מוצק ומוגבל - דבר נפרד מהעולם הסובב אתכם? האם יש משהו מוצק ובלתי משתנה במרכז שלכם? או האם התחושות הללו באות והולכות בחלל הריק של התודעה שלכם?
אתם לא חושבים ששום דבר הזה דומה למסך טלוויזיה במובן זה שאירועים קורים על המסך אך המסך עצמו אינו מושפע מכך או מוגדר על ידיהם? באופן דומה, האם גם לתפיסתכם צלילים ותחושות באים והולכים אבל לא משאירים שום סימן על התודעה ?
כמה גדולה היא תחושה שאתם מרגישים? האם היא מגדירה או מגבילה אתכם?
תדמיינו את רגל ימין שלכם. תחשבו איך היא נראית. האם התמונה איננה אלא זיכרון, מכיוון שאינכם יכולים לראות את הרגל שלכם כרגע?
ומה לגבי התחושה האמיתית של כף הרגל שלכם? החוויה שלכם ממנה ברגע הנוכחי הזה, בלי להתייחס לזיכרון כרגע? איזה צבע ישל תחושה הזו, איזו צורה, איזה גודל?
כמה היא רחוקה? (מאיפה?)
איפה בדיוק הגבולות שלה? האם יש לה קצה ברור?
האם התחושה הזו מגדירה את ההוויה שלכם? האם היא מגבילה אתכם או כולאת אתכם איכשהו בתוכה?
האם התחושה הזו לא מתרחשת בתודעה חסרת גבולות?
האם אינכם המודעות הזו, ההוויה חסרת הקצוות הזו, שבה מתרחשת התחושה המשתנה הזו, שדי קשה לתאר, וקשה להגדיר אותה?
שימו לב לפעילות מנטלית - למחשבות ולרגשות שלכם.
איפה הם?
האם הם בתוך משהו? או שהם מודעות מבפנים?
האם הם במרכז החוויה שלכם, או שהם פריפריאליים?
האם הם משאירים זכר כשהם נעלמים? האם הם לא באים והולכים על מסך המודעות, בדיוק כפי שצלילים ותחושות באים והולכים, ולא משאירים זכר?
אנחנו מזדהים עם התודעה שלנו, מאמינים שאנחנו המחשבות והרגשות שלנו. האם התודעה שלכם נמצאת בתוך משהו? האם אתם נמצאים בתוך משהו?
תחשבו על שם של עיר.
האם ידעתם מה השם הזה הולך להיות לפני שחשבתם עליו? מאיפה הוא בא? איפה זה קרה? לאן הוא הלך?
תחשבו על כוכב לכת. חבר. מדינה. האם המחשבות הללו מתרחשות בתוך סוג של מיכל, או שהן מתרחשות במרחב הבלתי מוגבל של המודעות?
אני לא מוצא. לא מיכל, לא יעד. עבורי הם מגיחים משום מקום - מתוך ההוויה הבלתי ניתנת להגדרה שלי - ללא תצוגה מקדימה, ללא מאמץ, והם מתמוססים בחזרה לתוך ה'כלום' הזה, ולא משאירים עליו חותם.
דמיינו את הצבע הכחול. עכשיו הצבע כתום. עכשיו צורה של משולש. איך אתם עושים את זה?
אין לי מושג איך אני עושה את זה. הדברים האלה מופיעים כמו קסם.
כמה יצירתי השום-דבר הזה, חוסר התודעה הזה כפי שכמה אנשי זן בודהיסטים קוראים לזה. בלי מאמץ, מחשבות ותמונות צצות משום מקום, בלי תצוגה מקדימה, בלי שאני יודע איך אני עושה את זה.
התודעה שלי כל כך רחבה עד כדי כך שכשאני מרפה ממנה היא מתמזגת עם הסצנה כולה. שם זה בא לידי ביטוי. להיות דעתן, צר אופקים, לחוץ, מדוכא, מודחק - כל התכונות הבעייתיות האלה של התודעה נובעות מכך שאנו לוקחים אותה ממקומה הטבעי ודוחסים אותה. כשנותנים לה שוב להיות העולם כולו, היא חוזרת למקום ממנו הגיעה, מתרחבת ומתאוששת. הופכת גדולה ונדיבה לאין שיעור. ("תסתכל בעצמך", דאגלס הארדינג).
אלוהים הוא השומע, ועל ידי ייחוס יכולת זו לעצמך אתה חירש. הפכת לעיוור על ידי ייחוס ראייה לעצמך. כאשר הוא שמיעתך וראייתך, אז תשמע רק אותו ותראה רק אותו. אבן אשיר
כדי להוכיח שהמוח שלך הוא המוח הבודהה, שימו לב איך כל מה שאני אומר כאן נכנס אליך מבלי שחסר דבר אחד, למרות שאני לא מנסה לדחוף אותו לתוכך. המוח של הבודהה צלול פי עשרת אלפים ממראה, ומופלא יותר באופן בלתי ניתן לביטוי. Bankei
הבהירות הזו כה גדולה עד שהמהרהר האוהב, באדמה שבה הוא נח, אינו רואה ואינו מרגיש אלא אור בלתי מובן; ובאמצעות העירום הפשוט הזה המקיף את כל הדברים, הוא מוצא את עצמו, ומרגיש את עצמו, שהוא אותו האור שלפיו הוא רואה, ותו לא. רויסברוק
אני בעל עוצמה בלתי נתפסת; בלי עיניים אני רואה; בלי אוזניים אני שומע. Kaivalya Upanishad
אתה כמו תעתוע במדבר, שהאדם הצמא חושב שהוא מים; אבל כשהוא מגיע לזה הוא מגלה שזה כלום. ובמקום שהוא חשב שזה, שם הוא מוצא את אלוהים. באופן דומה, אם היית בודק את עצמך, היית מוצא שאתה כלום, ובמקום זאת היית מוצא את אלוהים. זאת אומרת, היית מוצא את ה' במקום עצמך, ולא היה נשאר ממך אלא שם בלי צורה. אל עלאווי
כשנהרות מאבדים שם וצורה בים, חכמים מאבדים שם וצורה באלוהים, נוצצים מעבר לכל מרחק. מונדקה אופנישאד
האדם החיצוני והפנימי שונים כמו הארץ והשמים. אקהארט